ת"א 46645-10-15

תקציר

המשיב טען כי תביעת המבקשים היא תביעת "במקרקעין" ולכן חלה עליה התיישנות של 15 שנה, או לחילופין אם מצא בית המשפט כי התביעה היא במקרקעין מוסדרים, אזי חלה התיישנות של 25 שנה. תביעתם של המבקשים הייתה לביטול הסכם מכר מקרקעין. נקודת המוצא של המבקשים הייתה כי תקופת ההתיישנות החלה במועד שנקבע בהסכם לתשלום התמורה, דבר המייתר את התביעה. בית המשפט מצא כי הנחה זו אינה נכונה, שכן התביעה אינה לתשלום כספי של יתרת התמורה, אלא לביטול ההסכם. המועד המכריע לתחילתה של תקופת ההתיישנות במקרה זה היה המועד שבו התגבשה הזכות לבטל את ההסכם. זה היה תלוי אם ההפרה הייתה יסודית או לא. אם זה היה מהותי, ניתן היה לבטל את החוזה באופן מיידי; אם לא, תחילה היה צריך לתת הארכה. הפסיקה קבעה כי התנהגותו של הצד התמים בעת ביצוע החוזה עלולה להפוך תניה עקרונית לבלתי עקרונית. בטענת המבקשים נטען כי המשיב פנה אליהם ביום 24.3.11 והעניק להם ארכה למילוי התחייבויותיהם, אחרת יבוטל ההסכם. די היה בכך כדי ליזום את זכותם של המבקשים לבטל את החוזה בשל ההפרה הנטענת. לפיכך, לא ניתן היה לקבוע על יסוד הטענה כי התביעה התיישנה, גם אם תקופת ההתיישנות הרגילה לתביעה כזו הייתה שבע שנים. אשר לטענת השיהוי, הדבר דרש בירור עובדתי ועל כן לא ניתן לדחותה על הסף. הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחתה, ונפסקו למשיב הוצאות בסך 3,000 ₪.