עמ"נ 46440-02-13

תקציר

ועדת הערר קיבלה החלטה בנוגע להיטל ביוב שהטילה רשות מקומית על התושבים. החוק הישן והחוק החדש המסדיר את ההיטל היו בעלי ניסוח שונה, מה שהוביל לדעה שהתושבים מופלים לרעה באופן לא הוגן. עם זאת, החלטת הוועדה התבססה על ניתוח לשוני של החוקים מבלי לבחון את התשתית העובדתית, וזו הייתה טעות. גם את חזקת טוהר המידות של מנהל הרשות לא ניתן היה להפריך רק על סמך לשון החוק. לפיכך, ערעורה של הרשות המקומית מתקבל, והתיק מוחזר לוועדה לבירור בסוגיות העובדתיות, לרבות חישוב הדין הישן, לאחר שמיעת הראיות. החלטת הוועדה בעניין האפליה מבוטלת. המערער טען גם לחוסר הנאה בין רכושו לבין מכון טיהור השפכים תנובות, אך החלטת הוועדה בעניין זה, המבוססת על ראיות ועדויות, עומדת בעינה. המערער טען כי חויב פעמיים בגין רכיב הביוב הציבורי, אך גם קביעת הוועדה כי למשיב הייתה זכות לגבות את ההיטל על סמך מסמך התחייבות בלתי חוזר התקבלה. המערערת הצביעה על פגמים לכאורה בחישוב ההיטל, אך הוועדה מצאה את עדותו של עד המשיב, מר להב, מספקת. עם זאת, בית הדין לעררים החליט כי היה על הוועדה לאפשר למערער לחקור את עורכי החישובים, וההחלטה בעניין זה בלבד בטלה. החלטת הוועדה כי קיים יחס מיטיב בין קניינה של המערערת לבין מפעל תנובות, על יסוד פרשנותו הרחבה של החוק, עומדת בעינה. ככלל, ערעורו של המשיב מתקבל, וערעורו של המערער מתקבל בחלקו. הוועדה תתכנס שוב לדון בפגמים הנטענים בחישוב לאחר הצגת ראיות נוספות. כל צד יישא בעלויותיו.