ת"א 31294-08-19

תקציר

התיק נסוב סביב זכויות הבעלות בחלקת אדמה הממוקמת בחדרה, שנרשמה במקור על שם ליאו פריש בשנת 1965. המחלוקת העיקרית היא האם ליאו פריש ז"ל, שיורשיו הם התובעים, או לייב פריש ז"ל, שהוריש את הנתבע, הוא הבעלים בפועל של הקרקע. לאחר שבתו של לייב פריש, הנתבעת, טענה לבעלות על הקרקע ומסרה מסמכי זיהוי, הנכס נרשם על שמה בשנת 2019. עם זאת, התובעים, שסברו כי אביהם הוא הבעלים האמיתי, פנו לרשם המקרקעין, מה שהוביל להקפאה זמנית של הרישום. לאחר מכן הגישו התובעים תביעה לפסק דין הצהרתי, וכך המצב כיום. פסק הדין, לטובת התובעים, מתבסס על מספר ממצאים מרכזיים. ראשית, התובעים סיפקו ראיות רבות, לרבות מסמכי רכישה מקוריים, לכך שאבותיהם, ליאו פריש (SSN 105-24-4864), היה הבעלים הרשום של הקרקע. ראיות אלה היו משכנעות בשל עקביות השמות, הכתובות ולוחות הזמנים, ולא הותירו ספק לגבי זהות הבעלים הרשום. מנגד, הנתבע לא הציג כל ראיה תומכת, למרות שהגיש מספר מסמכים לרשם המקרקעין במהלך הליך הזיהוי. הימנעותה מלהעיד בבית המשפט או להגיש את המסמכים הנ"ל מחלישה את תביעתה באופן משמעותי. יתר על כן, ראיות התובעים חרגו מעבר להוכחת זהות אבותיהם בלבד והצביעו גם על כך שהבעלים הרשום אינו יכול להיות אביו הקדמון של הנתבע, לייב פריש. סתירות בשמות, כתובות ומיקומי מגורים בין מסמכי הרישום לבין פרטיו בפועל של לייב פריש הובילו למסקנה כי הוא אינו הבעלים הרשום. התנהלותה של הנתבעת לאורך כל ההליך המשפטי, שהתאפיינה בהימנעות ובהיעדר הגשת ראיות, חיזקה עוד יותר את טענות התובעים והעלתה ספקות לגבי אמיתות טענותיה. לעומת זאת, הנאשמת הסתמכה על צילום מצבת אביה, הנושא את השם "ליאון פריש", אך הדבר לא נחשב כראיה מספקת. גם חוות דעת המומחה לדין הזר שהגישה הנתבעת לא הייתה רלוונטית לסוגיה העיקרית של זיהוי הבעלים האמיתי ולא סייעה לעניינה. בסופו של דבר, הכריז בית המשפט על ליאו פריש ז"ל (תמ"ש 105-24-4864) כבעלים החוקיים של הקרקע, וביטל את רישומו של הנתבע. לתובעים נפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪, שישולמו על ידי הנתבע בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.