ע"א 1256/13

תקציר

במקרה הנסקר, ערעורים משנת 2013 נפתרו לבסוף לאחר שניסיונות גישור רבים נכשלו. בית המשפט נדרש לשתי סוגיות עיקריות: האם הנכס המדובר הוא "נכס נפקד", ואם כן, מהי אחריותם של הצדדים המעורבים לעסקת מכר כושלת. בית משפט קמא אישר כי הנכס אכן נפקד, ולפיכך הוקנה לאפוטרופוס, ולא מצא סיבה משכנעת לשנות קביעה זו. טענות הכנסייה כי היעדר הרישום של האפוטרופוס מרמז על ויתור על זכויות נדחו, שכן עצם אי הרישום אינו מוותר על זכויות האפוטרופוס אלא אם כן פורסם במפורש תחת סעיפים משפטיים ספציפיים, דבר שלא התרחש. למרות התנהלותו הלקויה של האפוטרופוס בכך שלא רשם את הנכס או הוציא אזהרה, הכנסייה נחשבה מודעת לטענות האפוטרופוס עקב התכתבויות והסכמים קודמים. נקבע כי הן האפוטרופוס והן הכנסייה היו אחראים ל"תאונה משפטית" עקב רשלנות – האפוטרופוס על כך שלא עדכן את רישום הנכס, הטעה את הצדדים להסכם החכירה, והכנסייה על כך שלא גילתה תביעות פוטנציאליות לחוכרים. בנוסף, החברות המעורבות נמצאו אשמות חלקית בכך שלא אימתו ביסודיות את מעמדו המשפטי של הנכס או את סמכותם של נציגי הכנסייה לבצע את החכירה. בית המשפט שינה את הפסיקה המקורית, וייחס 30% מהאשמה לחברות, 50% לכנסייה ו-20% למדינה, מה שמשקף את תרומתו של כל צד לנזקים. בסופו של דבר נדחו ערעורי המדינה והכנסייה, וערעור החברות התקבל באופן חלקי. כל צד הונחה לשאת בהוצאותיו.