ב"ל 20692-09-19

תקציר

התובעת במקרה זה אינה טוענת לתאונת עבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק, אלא טוענת כי תאונתה נחשבת לתאונת עבודה לפי סעיף 80(1) משום שהתרחשה בעת שנסעה ממקום מגוריה לעבודה לצורך ביצוע משימה שהוטלה עליה על ידי מעסיקה – קבלת טלפון. הנתבעים טוענים כי טענת התובעת מהווה הרחבה של החזית וכי התאונה לא התרחשה במהלך עבודתה או כתוצאה ממנה. בית הדין מצדד בנתבעים וקובע כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהוטלה עליה משימה על ידי מעסיקה לקבל את הטלפון, במיוחד בהתחשב בכך שלמעסיק לא הייתה כל מעורבות בעניין קבלת טלפונים על ידי העובדים ומועד ומקום הקבלה נקבעו באופן עצמאי על ידי התובעת. עוד מדגיש בית הדין כי נסיעתה של התובעת לקניון לצורך קבלת הטלפון אינה יכולה להיחשב כנסיעה לעבודה, שכן היא לא הייתה קשורה לעבודתה ולא הונחתה על ידי מעסיקה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי התאונה אירעה כתוצאה מעבודתה או כי קיים קשר ישיר בין עבודתה לבין טובת ההנאה לה זכתה. כתוצאה מכך, בית הדין דוחה את התביעה, בקובעו כי ביטוח מצבו של התובע במסגרת ביטוח נפגעי עבודה ירחיב באופן בלתי סביר את הכיסוי של ענף נפגעי העבודה. לשני הצדדים יש 30 יום לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.