ת"א 29092-06-18

תקציר

פסק הדין דן בהשלכות המשפטיות של תביעה אזרחית בעקבות הרשעה פלילית. על פי סעיפים 77 לחוק בתי המשפט ו-42ד לפקודת הראיות, ניתן להגיש תביעה אזרחית נגד עבריין מורשע על סמך עובדות העבירה, אך ורק לשם קביעת פיצויים מבלי לדון באחריות. הליך זה נקרא תביעה הנגררת להרשעה פלילית. במקרה הנוכחי הורשע הנאשם בתקיפה בנסיבות מחמירות ובתקיפה בנסיבות מחמירות אך לא בהריגה, ולכן אחריותו מוגבלת לעבירות אלו. בית המשפט מכיר בזכותם של התובעים להגיש תביעה אזרחית נפרדת להרחבת היקף המחלוקת, אך הם בחרו שלא לעשות כן. ככל שאחריותו של הנאשם נקבעה בהרשעה הפלילית, התיק האזרחי מתמקד בקביעת נזקים. לאחר מכן עובר הדיון למהות העוולות שבוצעו ולאחריותו של הנתבע. בית המשפט מגיע למסקנה כי הנאשם תקף ללא ספק את המנוח, אך אחריותו מוגבלת לתנאי פסק הדין הפלילי. התובעים טענו כי יש להטיל על הנאשם את האחריות למותו של המנוח, אך בית המשפט קובע כי על פי כתב האישום, שתי דקירות הסכין היו עבירות נפרדות שבוצעו על ידי עבריינים שונים, ולכן הנאשם אינו אחראי לדקירה השנייה שגרמה למוות. לאחר מכן, בית המשפט מתייחס לסוגיית האשם התורם ולא מוצא ראיות התומכות בטענות הנתבע בעניין זה. נסיבות האירוע כפי שהן מתוארות בכתב האישום אינן מצביעות על אשם תורם, והנאשם לא הביא כל ראיה למרות שהיו בידיו האמצעים לכך. בהערכת הנזקים, בית המשפט מכיר בכך שמותו של המנוח זמן קצר לאחר הדקירה הראשונה מוחק את תוצאות אותו אירוע. לפיכך, הנאשם אחראי אך ורק לכאב ולסבל שנגרמו למנוח בין הדקירה הראשונה לשנייה. בית המשפט קובע כי העבירה עצמה מעידה על כאב וסבל, ופוסק לתובעים פיצוי בסך 40,000 ₪, בנוסף ל-30,000 ₪ שכבר נפסקו למנוח בגזר הדין הפלילי. כמו כן חויב הנתבע בתשלום הוצאות התובעים, לרבות אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין.