בג"צ 7622/02

תקציר

העותרים, כולם חיילי מילואים בצה"ל, סירבו לשרת בשטחים הכבושים ולאחר מכן הועמדו לדין משמעתי ונידונו לעונשי מאסר בגין אי ציות לפקודות ואי ציות. הם טענו כי הצווים פוגעים בחופש מצפונם וביקשו לבטל את פסקי הדין המשמעתיים שלהם. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי החלטת שר הביטחון שלא להעניק להם פטור משירות מילואים בגין סרבנות מצפונית סלקטיבית היא חוקית. בית המשפט הכיר בכך שחופש המצפון ופיתוח אישיותו של אדם הם שיקולים חשובים, אך גם הדגיש את חומרת מתן הפטור מחובה כללית המוטלת על כלל האזרחים, במיוחד כשמדובר בענייני ביטחון המדינה והפוטנציאל לאפליה ולמורכבות מינהלית. השופטים הניחו, מבלי להכריע, כי סרבנות המצפון של העותרים היא אמיתית וכי כף המאזניים עשויה להטות לטובת מתן פטור הן לסרבני מצפון מלאים והן לסלקטיביים. עם זאת, הם הגיעו למסקנה כי הכף נוטה במידה רבה נגד הכרה בסרבנות מצפונית סלקטיבית, נוכח פוטנציאל הצמיחה של התופעה, אופייה המפלג בחברה מקוטבת והקושי להבחין בין סרבנות מצפונית אמיתית לבין אידיאולוגיות פוליטיות. בית המשפט קבע כי שיקול דעתו של שר הביטחון בפטור אנשים משירות צבאי מטעמי מצפון מוצדק, במיוחד בהתחשב באיומים הביטחוניים הנשקפים למדינה. משכך, העתירה נדחתה.