רע"א 2425/11

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשה לחופשה לצורך ערעור על מחלוקת על פיצויי נכות. המבקשת, שסבלה מנכות נפשית, קיבלה מהמשיב פיצויי קיום. עם זאת, המשיב החליט להפסיק תשלומים אלה לאחר שהמבקש סירב לעבור הליך שיקום מומלץ. המבקש טען כי אינו כשיר לשיקום בשל מצבו הרפואי ולכן עליו להמשיך ולקבל פיצויים. התיק עבר דיונים רבים בפני ועדות ערר ובית המשפט המחוזי בבאר שבע. הערכאות הנמוכות יותר פסקו נגד המבקש, וקבעו כי הוא לא עמד בתנאי הזכאות, בפרט שלא ניסה להשתקם וכי ההחלטה להפסיק את התשלומים הייתה סבירה. לאחר מכן הגיש המבקש את התביעה לבית המשפט המחוזי העליון, בטענה כי ועדת הערר שגתה בכך שאימצה את ההמלצה לחדול מתשלום פיצויים. שופט בית המשפט המחוזי העליון בחן את הבקשה ואת פסקי הדין הקודמים ולא מצא כל טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי. השופט הדגיש כי ערעורים במקרים כאלה יכולים להיעשות רק על נקודות משפטיות ולא עובדתיות, ומאחר שהמבקש ערער למעשה על הממצאים העובדתיים של הערכאות הנמוכות יותר, אין בסיס לערעור. עוד ציין השופט כי כוונת המחוקק מחייבת, ואת קביעת העובדות הרפואיות מוטב להשאיר לוועדות המיוחדות. מאחר שלא נפלה טעות משפטית, נדחתה בקשת רשות הערעור. פסק דין זה מקיף ויסודי, ומתאר את כל ההיסטוריה של המקרה, את הדינים הרלוונטיים ואת ההנמקה שעמדה מאחורי ההחלטה.