ע"פ 598/79

תקציר

עובד של אוניברסיטת תל אביב פיקח על עובדי ניקיון מטעם קואופרטיב. העובד, שלא הייתה לו סמכות להעסיק או לפטר את עובדי הניקיון, איפשר עבודה נוספת לשניים מהם ולעוזרו אצל צד שלישי. אנשי הצוות שילמו לעובד עבור הבטחת יחס טוב, העולה כדי ניצול. התשלומים, שבוצעו ללא הסכם, היו מחצית משכרה של העבודה הנוספת ונמשכו ברציפות במשך חמש עד שמונה שנים. בית משפט קמא זיכה את העובד מאשמת מרמה ושוחד, אך הרשיע אותו בעשקה לפי סעיף 431 לחוק העונשין. העובד ערער על הרשעת העושק, וטען כי היא חלה רק על התנהגות המובילה לבטלותה המוחלטת של העסקה. אולם, ערכאת הערעור דחתה טענה זו, ופירשה את הוראות חוק העונשין במנותק מהתוצאות האזרחיות. בית המשפט אישר את הרשעת העושק, שכן התנהגותו של העובד מילאה את היסודות העובדתיים של העבירה, לרבות ניצול חוסר הניסיון של אנשי הצוות וקבלת תשלומים שלא כדין, תוך מודעות ממשית למעשיו ולנסיבותיהם. הוראה זו, שהיא חידוש בחקיקה הישראלית, נועדה להגדיר התנהגות בלתי מוסרית המנצלת את פגיעותם של אחרים כעבירה פלילית. הערעור נדחה, וההרשעה נשמרה.