עמ"ש 10806-01-11

תקציר

פסק הדין נובע מערעור הדדי וערעור נגדי על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בעניין סכסוך בין אם לבתה וחתנה. ליבת המחלוקת היא הודעה חתומה על ידי האם ובעלה, לפיה המשיבים (הבת והחתן) "נכנסים למשק כשותפים וכבנים עתידיים". המשיבים עברו להתגורר בחווה, בנו בית והשקיעו בעסק על סמך הודעה זו. המערערת (האם) חזרה בה מהסכמתה להודעה, מה שהוביל להליך משפטי. בית המשפט לענייני משפחה קבע בעבר כי ההודעה אינה מעניקה למשיבים זכויות במשק מול מינהל מקרקעי ישראל אלא רק רישיון להשתמש בחלק מהחווה למגורים ולעסקים. עוד נקבע כי התחייבותה של המערערת למנות את המשיבים כבנים יורשים תקפה אך לא בלתי חוזרת, והיא רשאית לחזור בה. בפסק הדין הנוכחי דוחה בית המשפט את טענת המערערת כי פסק הדין הקודם מהווה השתק, וקובע כי הוא חל רק על מערכת היחסים שבין הצדדים ולא על המינהל. בית משפט קמא אף מקבל את קביעתו כי המשיבים הוכיחו את ההתחייבות למנותם כבנים יורשים וכי המערער הפר הבטחה זו. בית המשפט מבהיר את מעמדה המשפטי של ההתחייבות, ומדגיש כי מדובר בחובה לתת מתנה הניתנת לביטול בתנאים מסוימים. באשר לראשי הנזק, קובע בית המשפט כי המשיבים זכאים לנזקים לא ממוניים, לרבות עוגמת נפש, שנגרמו עקב הפרת ההתחייבות, ופוסק להם סך של 200,000 ₪. פיצוי זה מוצדק בשל הציפייה הלגיטימית שיצרה ההתחייבות והאכזבה שבאה בעקבותיה. בית המשפט דוחה גם את ערעור המשיב בדבר פיצוי בגין אובדן ההזדמנות לרכוש נכס חלופי, ומסכים עם בית משפט קמא כי לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בעניין זה. לבסוף, בית המשפט קובע כי סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק למשיבים הוא סביר ולא יתערב בו. אשר על כן, שני הערעורים נדחים, ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מתקבל.