ת"א 1486/04

תקציר

התובע, שותף לשעבר במשרד עורכי דין, תבע את הנתבע, שותפו לשעבר, על חלקו במוניטין של המשרד לאחר פירוקו. התובע טען כי למשרד מוניטין מעבר למוניטין האישי של השותפים וכי מוניטין זה יחולק בין שני השותפים בעת פירוקם. הנתבע טען כי לחברה לא היה מוניטין נפרד וכי גם אם כן, התובע אינו זכאי לחלק כלשהו מהמוניטין שכן הוא רק שותף ברווח ולא שותף הון. בית המשפט בחן את טיב המוניטין של המשרד, את זכויות התובע בחברה ואת התנהלות הצדדים בעת פירוקה, ופסק לטובת הנתבע. בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי לחברה מוניטין מעבר למוניטין האישי של השותפים, וכי גם אם כן, אין לתובע חלק בו. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת התובעת התבססה על ההנחה כי מוניטין המשרד הוא נכס שניתן לחלקו בין השותפים, מה שלא היה המקרה. עוד קבע בית המשפט כי התנהלותו של התובע לאחר הפירוק הצביעה על כך שהוא אינו סבור שלחברה מוניטין נפרד, וכי לא נמנע ממנו להשתמש בנכסי החברה לאחר הפירוק. לבסוף, קבע בית המשפט כי תביעת התובע קצובה בזמן. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לשלם את הוצאות הנתבעת.