ע"א 2159/19

תקציר

בפסק דין זה של ערכאת הערעור הצליח המערער לערער על דחיית תביעתו על ידי בית משפט קמא מחמת התיישנות, תוך הוכחת שכנע כי התקיימה עסקת מכר מושלמת בינו לבין המשיבים בנוגע לנכס. הראיות כללו הסכם מכר והמחאות שאימתו את התשלום, דיווחים לרשויות מס שבח ותשלומי ארנונה עקביים על ידי המערערת, בעוד שלא ניכרו תשלומים או טענות כאלה מצד המשיבים. בית משפט קמא התעלם תחילה ממאזן ההסתברויות שנקבע בראיות אלה, והתמקד במקום זאת בסוגיות של עיתוי פרוצדורלי. עם זאת, ערכאת הערעור הכירה לגופה המהותי של טענת המערערת, וציינה כי די היה בראיות כדי להוכיח את קיומה והשלמתה של העסקה, חרף טענות עמומות לזיוף מצד משיב אחד, אשר נעדרו תימוכין מהימנים. חשוב לציין כי פסק הדין הדגיש כי האמון הקונסטרוקטיבי שנקבע בהסכם המכר משמעותו שתקופת ההתיישנות החלה רק בשנת 2015, עת ערערו המשיבים לראשונה על זכויות הבעלות של המערערת. בכך הפכה ערכאת הערעור את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והורתה על רישומו של המערער כבעל הנכס החוקי, אך לא הטילה הוצאות על המשיבים נוכח חוסר המעש הקודם של המערער במשך מספר שנים.