ת"א 70988-02-20

תקציר

פסק הדין דן בשאלות האם הליכי רישום הבית המשותף מונעים מהתובעים להגיש תביעת פינוי, האם התביעה הוגשה בשיהוי, מעמדן המשפטי של החצרות ומהי גרימת הנזק לחניון הבניין. ראשית מסיק השופט כי הליכי הרישום אינם מונעים מהתובעים להגיש תביעה וכי התביעה לא הוגשה בשיהוי. המחלוקת העיקרית היא לגבי הבעלות על החצרות הסמוכות לשתי דירות גן. השופטת סוקרת בהרחבה את מסמכי התכנון, ההסכמים וחוזי הרכישה הקשורים להקמת הבניין ומוצאת כי החצרות נועדו להיות צמודות לדירות הגן והוחרגו במפורש מהרכוש המשותף. הם נרשמו ככאלה גם במסמכי הבית המשותף, עליהם חתמו רוב בעלי הדירות, כולל חלק מהתובעים הנוכחיים. השופטת מדגישה כי רוכשי הדירות ויתרו על כל טענה לגבי חלקים בבניין שאינם רכושם והסכימו כי החצרות יצורפו לדירות ספציפיות, לרבות של הנתבעים. עוד מציינת השופטת כי התנהלות התובעים לאורך השנים, לרבות הימנעותם מהתנגדות להיתרי בנייה ששיקפו את מצבן הנוכחי של החצרות, תומכת במסקנה כי לנתבעים זכויות בחצרות. לפיכך, תביעת הפינוי נדחית. באשר לתביעה בגין נזק לחניון שנגרם על ידי הנתבעים, השופט קובע כי הנזילות היו קיימות לפני שהנתבעים רכשו את דירותיהם ונבעו מליקויי בנייה על ידי הקבלן. עוד העיד המומחה מטעם התובעים כי אם מערכת האיטום הייתה תקינה, לא הייתה חדירת מים. משכך, מגיעה השופטת למסקנה כי הנתבעים אינם אחראים לנזק וגם טענה זו נדחית. בקשת התובעים לסעד פיצול נדחית, ותביעתם נדחית במלואה. התובעים נדרשים לשאת ביחד ולחוד בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 100,000 ₪.