עמ"ה 807/96

תקציר

פסק הדין דן בחוקיותה של תכנית מתאר מקומית נת/542א בישראל. המשיבים טענו כי היה על העותרים להגיש את עתירתם מוקדם יותר, אולם השופט חלק על כך וקבע כי מגבלת הזמן של 45 יום להגשה אינה קיימת במקרה זה, וגם השיהוי של תשעה חודשים אינו מוגזם. עוד ציינה השופטת כי אי הצטרפות לכל הצדדים שעלולים להיפגע אינה עילה לפיטורים, במיוחד כאשר הצדדים שאינם מצטרפים עלולים שלא להיפגע והמשיבים יכולים לייצג אותם כראוי. כמו כן, קבע השופט כי לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בעתירה, לרבות בחלקים הנוגעים להחלטות שר הפנים. לגופה של העתירה הסבירה השופטת כי חוקי לרשויות התכנון להשתמש בתוכנית חלוקה חדשה להקצאת קרקע לצרכי ציבור, כל עוד נשמרות זכויות הקניין של בעלי הקרקע. במקרה זה, השופט מצא כי זכויות הקניין של העותרים לא נפגעו במידה מספקת כדי להצדיק התערבות. עוד הסכימה השופטת עם המשיבים כי יש לחשב את יתרת התשלומים הנזכרת בעתירה על פי שווי החלקות בעת אישור התכנית ולא לפי מועד מימושה. לבסוף, השופט קבע כי לוועדת התכנון יש סמכות לכלול בתכנית את סעיף 1.15, המאפשר לוועדה לחייב את בעלי הקרקע בהוצאות הכנת התוכנית והביצוע, כל עוד החיובים צודקים וסבירים. ככלל, מצא השופט כי טענות העותרים ברובן אינן נתמכות וכי התכנית חוקית ככלל. השופט הורה כי שני הצדדים יישאו בהוצאותיהם.