ע"א 2333/04

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור אזרחי על תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לאחר תאונה. על בית המשפט לקבוע מתי היה על המשיב לגלות באופן סביר את נזקי התאונה ולהגיש תביעה, שכן הדבר משפיע על קבילות התביעה. המערערים טוענים כי היה על המשיב להגיש את התביעה תוך ימים ספורים מיום התאונה, ואילו המשיב טוען כי גילוי הנזק אירע במועד מאוחר יותר. השיקול המרכזי הוא האם אדם סביר, בנסיבות העניין, היה תופס את הנזק כממשי ומגיש תביעה. בית המשפט בוחן את הפסיקה, ממנה עולה כי תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר הנזק משמעותי דיו כדי להצדיק תביעה משפטית, ולא בגילוי הראשוני של נזק טריוויאלי. במקרה זה, המשיב המשיך לעבוד לאחר התאונה ולקח חופשה של מספר ימים בלבד, מה שמצביע על כך שהנזק לא היה משמעותי מספיק כדי שאדם סביר יוכל להגיש תביעה באופן מיידי. זאת ועוד, התמהמהותו של המשיב בפנייה לטיפול רפואי עד 17 יום לאחר התאונה תורמת לכך שהנזק לא היה גלוי לעין או חמור באופן מיידי. בית המשפט קובע כי מועד גילוי הנזק הוא לכל המוקדם מועד ביקורו של המשיב בחדר המיון. המשמעות היא שהתביעה, שהוגשה כמעט שבע שנים לאחר התאונה, נמצאת בגדר תקופת ההתיישנות. לפיכך, הערעור על קבילות התביעה נדחה. כן חויבו המערערים בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב, בסך 30,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין.