בר"מ 8260/23

תקציר

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בטענה כי המשיב רשם את האדם הלא נכון כיורש נכס ולכן אין לחייב בו ארנונה. המבקש טען כי הבן, ולא המנוח, ירש את הנכס, ולמשיב הייתה ידיעה קונסטרוקטיבית על כך. בנוסף, טען המבקש כי המשיב סירב למסור מסמכים רלוונטיים, והוועדה התעלמה מבקשה זו. המשיב טען כי הערעור היה ניסיון להתחמק מתשלום החוב וכי לא נמסרה להם הודעה על שינוי כלשהו בחזקה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מצטט את סעיפים 325-326 לפקודת העיריות, הקובעים כי על הבעלים להודיע לעירייה בכתב על הפסקת החזקה. עוד קבע בית המשפט כי לא ניתן לייחס את ידיעתו של המשיב על חזקת הבן למחלקה הממונה על גביית המס וכי טענת המבקש סותרת ראיות והצהרות קודמות. לאחר מכן ערער המבקש לבית המשפט העליון, חזר על טענות קודמות והוסיף כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות לידיעתו של המשיב. עם זאת, בית המשפט העליון דחה גם את הערעור, הסכים עם ממצאי הערכאה הנמוכה יותר והדגיש כי הבקשה עסקה בממצאים עובדתיים ובנסיבות פרטניות. בית המשפט העליון הדגיש את הקריטריונים הצרים למתן ערעורים מסוג זה והגיע למסקנה כי מקרה זה אינו מעורר שאלות עקרוניות או אי-צדק. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, ופסק הדין הקודם עמד בעינו.