ת"א 35348-05-15

תקציר

לתובע נגרם נזק מוחי נרחב לאחר שעבר ניתוח מעקפים בעורק התרדמה בעקבות תאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה אך לא בניתוח כקשור לעבודה בהחלטה משפטית מחייבת. לאחר מכן תבע התובע את האחראים לתאונה ולניתוח, תוך שילוב עילות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ופקודת הנזיקין. הנתבעים טענו כי החלטת המכון בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הניתוח צריכה לחייב את כל הצדדים, בעוד התובע הותיר זאת לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט קבע כי קביעת המכון, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חלה רק על תביעות המוגשות לפי אותו דין. מאחר שתביעת התובע כנגד קבוצת הנתבעים השנייה התבססה על פקודת הנזיקין, הם לא היו כבולים להחלטת המכון ויכלו להציג ראיות משלהם בשאלת הסיבתיות. יתר על כן, קבוצת הנתבעים השנייה לא יכלה לערער על החלטת המכון לגבי הקבוצה הראשונה, שכן ההחלטה מחייבת אותם. עוד קבע בית המשפט כי אין לאחד את הדיון בשתי התביעות – האחת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והשנייה לפי פקודת הנזיקין – בשל הבדלים פרוצדורליים, וביקש מהצדדים להגיש טיעונים בעד ונגד ההפרדה. כמו כן ניתנה לתובע האפשרות להגיש בקשה להצגת ראיות הסותרות את החלטת המכון. השופטת הדגישה כי לא ניתן לשלול את זכותו של התובע לתבוע פיצויים, וכי תפקידו של בית המשפט הוא להבטיח את זכותו של התובע לפיצוי ולצדק מתקן.