ע"פ 7596/20

תקציר

בית המשפט החליט שלא לבטל את פסק הדין של בית המשפט הפרוצדורלי בשל הכלל המושרש לפיו ערכאות הערעור אינן בוחנות מחדש את מהימנות עדויות העדים. בית המשפט מכיר בכך שקיימים מאפיינים ייחודיים בבחינת פסקי דין בעבירות מין וכי ציפיותיה של מתלוננת במקרים כאלה שונות מאלו שבעבירות אחרות, בשל אופייה האינטימי והטראומטי של העבירה. עדותה של המתלוננת נמצאה אמינה על ידי בית משפט קמא ולא כללה סתירות כלשהן בנוגע לעיקרי האירועים. גם ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הנמוכה יותר, למרות טענות ההגנה בדבר איחורה של המתלוננת בדיווח על ההתעללות וחוסר אמינותה לכאורה. ראיות נוספות תמכו בגרסתה של המתלוננת לאירועים, לרבות עדויות של קרובי משפחה ואחים, התכתבויות עם המטפלת שלה, שקריו של המערער עצמו והודאותיו החלקיות. בערעור על גזר הדין הדגיש בית המשפט את חומרת העבירות, שכללו מעשים מגונים, אונס ומעשה סדום בקטינה במשך 15 שנים. למעשיו של המערער הייתה השפעה הרסנית על הקורבן, ועונש של 19 שנות מאסר ופיצוי כספי נחשב כמענה הולם. בית המשפט הגיע למסקנה כי הן עונש המאסר והן הפיצויים שימשו כגורם מרתיע ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא. השופטים, השופט א' פוגלמן והשופט י' עמית, הסכימו עם ההחלטה לדחות את הערעור ולהותיר את הכרעת הדין וגזר הדין המקוריים על כנם.