ת"א 14351-03-21

תקציר

המבקש והמשיב היו צדדים להליך בוררות בנוגע לתביעות המשיב לעמלות המגיעות לו מהמבקשת, סוכנות ביטוח. הבורר פסק לטובת המשיב. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות, ולחילופין ביקש רשות ערעור על פסק הבוררות. המבקש טען כי הבורר שגה במספר מובנים, ובהם: אי בירור טיבו והיקפו של הסכם מסוים; הסתמכות על מסמכים מסוימים כראיה תוך התעלמות מהם בפסק הדין; חישובים שגויים בנוגע לשכרו של המשיב בשנים 2014 ו-2016; ופרשנות שגויה של הסכמת הצדדים בנוגע למס ערך מוסף על דמי ניהול. עוד טען המבקש, כי הבורר דחה שלא כדין את תביעתו שכנגד של המבקש בדבר שידול לכאורה של המשיב ללקוחותיו של המבקש, טענה שהמשיב הכחיש. בית המשפט דחה את כל טענות המבקש. בית המשפט מצא כי קביעותיו של הבורר בדבר טיבו והיקפו של הסכם אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות, שכן המבקש לא הבהיר די הצורך את השלכות ההסכם, והחלטות הבורר ביחס לראיות ולחישובים היו סבירות. עוד קבע בית המשפט כי הבורר לא שגה בחישוביו, ונימק די הצורך את החלטותיו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענות המבקשת בעניין מע"מ ושידול לקוחות אינן תקפות, שכן המבקשת לא טענה די הצורך טענות אלה, והבורר דחה באופן סביר את התביעה שכנגד נוכח היעדר הסכם אי תחרות. מאחר שבית המשפט לא מצא טעויות יסודיות ביישום החוק על ידי הבורר, נדחתה גם רשות הערעור. המבקש חויב לשלם למשיב 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ופסק הבוררות אושר.