עמ"נ 45066-03-10

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב פרשנותם ויישומם של סעיפים 197 ו-200 לחוק התכנון והבניה. סעיפים אלה מתייחסים לזכות לפיצוי למי שנפגע מתכנית ולתנאים שבהם קרקע אינה נחשבת כנפגעת, בהתאמה. בית המשפט מסכים כי התנאים המפורטים בסעיף 200 הם מצטברים וצריכים להיות מוכחים על ידי הוועדה המקומית. לאחר בחינת נסיבות המקרה, מוצא בית המשפט כי החלטת ועדת הערר שלא לפטור את המערער מתשלום פיצויים לבעלי נכסים שנגרם לנכסיהם נזק של 3% ומעלה מוצדקת. שיעורי הנזק, שאינם זניחים, נתמכים בדו"ח השמאי והם סבירים בהתחשב בנסיבות. בית המשפט מביא בחשבון גם את חלוקת הנזקים, את ההשפעה על מקום המגורים של התושבים ואת האינטרס הציבורי שהתכנית משרתת. כמו כן, בית המשפט אינו מוצא עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר בעניין דירה 28, שנזקה נאמד ב-3.1%. טענת המשיבים כי טעתה ועדת הערר טעות עובדתית בעניין זה אינה משכנעת, מה גם ששיעור הפגיעה הספציפי בדירה זו לא צוין בחוות דעתו של השמאי. התועלת שבשינוי תכנוני במעמדו של הבניין נשקלת אף היא, אך אין בה די כדי לפטור את המערערת מחובת הפיצוי בגין הנזקים. כתוצאה מכך, שני הערעורים נדחים, וכל צד אחראי להוצאותיו.