ע"פ 7159/98

תקציר

מדובר בחניך נוער, המכונה המערער, שקשר קשר עם חברו לפגוע בעוברי אורח ערבים. ביום 16.8.98, בעת שנסע ברכב, היכה המערער בקרש בצווארו של אדם ערבי, המכונה המנוח, והביא למותו של האיש. המערער הורשע בהריגה, ואילו הנהג, אוחנה, זוכה מגרימת מוות ברשלנות ובנטישה. המערער ערער על ההרשעה ועל גזר הדין, ואילו המדינה ערערה הן על זיכויו של אוחנה והן על הקלה בעונשו של המערער. בית המשפט העליון אישר את הרשעתו של המערער, קבע כי ההריגה בקלות דעת מחייבת מודעות לפוטנציאל לתוצאה קטלנית, וקבע כי המערער פעל באדישות כלפי הסכנה הרבה הנשקפת ממעשיו. העונש המקורי נחשב קל מדי, בהתחשב בהיבט הגזעני של הפשע, והוגדל לשש שנות מאסר, עם ארבע שנים לריצוי ושנתיים על תנאי. עניינו של אוחנה נשקל מחדש משום שאי הגשת סיוע מהווה עבירה של נטישה לאחר פציעה, ללא קשר למעורבותו במעשה האגרסיבי הראשוני. בית המשפט קבע כי המונח "תאונה" במונחים משפטיים כולל אירועים מכוונים ובלתי מכוונים כאחד, והדגיש את הצורך של נהגים לסייע לנפגעים, ללא קשר לאשמתם. לפיכך, בית המשפט מצא את אוחנה אשם בנטישה לאחר פציעה והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר הדין. ההחלטות קובעות תקדימים חשובים בכל הנוגע לפרשנות של הריגה בקלות דעת ולחובה להגיש סיוע לפי דיני התעבורה.