עת"מ 3-05-17

תקציר

העותרת, שהתגוררה עם בן זוגה המנוח במשך 16 שנה, מבקשת להכיר בה כ"דיירת ממשיכת" של בן זוגה, שהיה דייר ממשיך בעצמו, ומבקשת את התערבות בית המשפט להכיר בזכותה העצמאית לדיור ציבורי. בית המשפט דוחה את בקשתה ומסביר כי תפקידו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינו לקבוע את זכאותה של העותרת לדיור ציבורי, שכן הוא אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות. התערבותו של בית המשפט בהחלטות מינהליות מוגבלת למקרים בעלי עילות ברורות, כגון חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חוסר סבירות משמעותי. גם תביעתה המשנית של המבקשת, המבקשת להיות מוכרת כ"ידועה בציבור", מצויה מחוץ לתחום ביקורתו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ומשתייכת לתחום דיני המשפחה. בטענה העיקרית קובע בית המשפט כי החלטת הרשות שלא להכיר בעותר כשוכר ממשיך היא סבירה ומבוססת על שיקולים ענייניים. על פי החוקים והתקנות החלים, העותר, כדייר ממשיך דור שני, אינו זכאי למעמד של דייר ממשיך. החוק והתקנות מדגישים כי הדיור הציבורי הוא משאב מוגבל, והתערבות בית המשפט במקרה זה תפגע בעקרון השוויון בחלוקת משאב זה. כמו כן, נסיבות חייה של העותרת נבחנו באופן עצמאי על ידי הרשות, אשר החליטה כי היא אינה עומדת בקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי. לפיכך העתירה נדחית. עם זאת, בית הדין מציין כי בהתחשב בנסיבותיה של העותרת, אין לחייבה בהוצאות כלשהן הקשורות לפיטורין.