עת"מ 44145-12-18

תקציר

העותרים ביקשו להשיב את זכויותיהם על חלקת קרקע שהופקעה לצורכי ציבור. לטענתם, הפרקטיקה של השבת זכויות – מנגנון דו-שלבי שבו הקרקע מופקעת תחילה ולאחר מכן משולבת בתכנית איחוד וחלוקה – היא פרקטיקה מקובלת שיש ליישמה בעניינם. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי חייב להיות קשר תכנוני בין ההפקעה לבין תכנית האיחוד והחלוקה, שלא הייתה קיימת כאן. בית המשפט הסכים עם המשיבים. בית המשפט קבע, כי אמנם לפרקטיקה של השבת זכויות יש יתרונות, אך היא מוגבלת למקרים שבהם קיים קשר תכנוני בין שתי התכניות כדי להבטיח שהמנגנון יישאר מוכוון תכנון. בית המשפט הסביר כי אין די בקשר פיזי-גיאוגרפי וכי מה שחשוב הוא הקשר התכנוני, המחייב את הייעוד הציבורי לשרת בעיקר את השטח הספציפי. במקרה זה נמצא כי הגשר, ששימש לצרכים עירוניים, נעדר זיקה תכנונית הדוקה למתחם העותרים. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים בדבר חוסר מידתיות ואפליה. היא הגיעה למסקנה כי לעותרים אין זכות קנויה להיכלל בתכנית איחוד וחלוקה וכי החלטת הוועדה המחוזית סבירה ואין להתערב בה, ולכן דחתה את העתירה. העותרים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך 10,000 ₪ כל אחד.