תפ"ח 885-11-18

תקציר

הנאשם הואשם ברצח אשתו. השאלה המרכזית הייתה האם היה לנאשם היסוד הנפשי הנדרש לרצח או שמדובר בהריגה. בני הזוג היו נשואים כשנה ונולדה להם בת משותפת. ביום האירוע פרץ ויכוח בין השניים על רקע ביקורה של האישה אצל האבלים, דבר שלדעת הבעל אינו ראוי בהתחשב בכך שהיה זה תוך שמונים יום מלידת בתם. הוויכוח הסלים לקטטה פיזית, כאשר הנאשם היכה את אשתו במכסה מחבת ובעט בה. לאחר הקטטה התיישבה האישה, והבעל ניגש לחדר השינה שלהם, שלף את אקדחו, חזר, דרך אותו, כיוון אותו לעברה ולחץ על ההדק וגרם למותה. הנאשם טען כי לא התכוון לרצוח את אשתו וכי האירוע התרחש בסערת רגשות. הוא הוסיף כי הוא רק רצה להפחיד אותה. עם זאת, בית המשפט מצא אותו אשם ברצח, תוך ציון מספר סיבות. ראשית, מעשיו של הנאשם בהליכה לחדר השינה, שליפת האקדח, חזרה וירי באשתו העידו על קבלת החלטות וחוסר שליטה בדחפים. שנית, חזקת הכוונה חלה; הנאשם, שוטר במקצועו, התכוון כנראה לתוצאות הטבעיות של מעשיו – כיוון אקדח מטווח קצר ולחץ על ההדק. שלישית, היעדר התגרות פירושו שהמעשה לא היה החלטה ספונטנית שהתקבלה בלהט הרגע. לבסוף, מעשיו של הנאשם לאחר האירוע, כגון ניסיון לדרוך שוב את האקדח כדי להתאבד, הראו כי הוא מבין את ההשלכות של מעשיו. השופט הגיע למסקנה כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי לנאשם היה היסוד הנפשי הדרוש לרצח. למרות שההחלטה להרוג התקבלה זמן קצר לפני האירוע, זו לא הייתה החלטה ספונטנית, והנאשם צפה את התוצאות הצפויות של מעשיו. בכך הורשע הנאשם ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.