עמ"נ 3442-02-17

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב תחולתו של סעיף 330 לפקודת העיריות על נכס מסוים. סעיף זה מעניק פטור מארנונה לבעלי מבנים שנהרסו או ניזוקו במידה ההופכת אותם לבלתי ראויים למגורים, ובלבד שאין דיירים והבעלים מסר הודעה בכתב לעירייה. המערערת טענה כי יש לפטור את הנכס ממס מאחר שאינו עומד בשימוש החוקי בקרקע עקב שינוי ייעוד תכנוני, ולכן אין לחייבו בתשלום מיסים. ועדת הערר, לאחר שערכה ביקור באתר ובחנה את חומר הראיות, החליטה כי המבנה הראשון בנכס ראוי פיזית לשימוש ויש לחייב את המערערת במיסים בגינו בהתאם לייעוד החוקי - מגורים. עוד החליטה הוועדה כי הבניין השני אינו ראוי לשימוש, והעניקה פטור מארנונה לבניין זה החל מאוקטובר 2002, כשנתיים לאחר שלטענת המערערת הנכס הפסיק את פעילותו. בית המשפט הסכים עם החלטת ועדת הערר בעניין הבניין הראשון, שכן היא התבססה על הליך מנהלי תקין ועל הליך קבלת החלטות סביר. בית המשפט הסכים גם עם קביעת הוועדה כי לעירייה לא הייתה ידיעה מוקדמת כי הנכס אינו ראוי לשימוש, ולכן הפטור למבנה השני יחל מאוקטובר 2002. עם זאת, בית המשפט חלק על החלטת ועדת הערר בנוגע לסיווג המבנה השני לאחר תום תקופת הפטור. בית המשפט פירש את החקיקה הרלוונטית כך שיש לסווג את הנכס לפי ייעודו התכנוני, שבמקרה זה הוא למגורים, ולא לפי השימוש האחרון בו לפני שהפך לבלתי ראוי למגורים. לפיכך, בית המשפט קיבל חלקית את הערעור וקבע כי יש לסווג את הבניין השני למגורים החל מתום תקופת הפטור. כל צד היה אחראי להוצאותיו, והחלטת ועדת הערר שונתה בהתאם.