ע"א 460/91

תקציר

פסק הדין דן בזכותם של תלויים לתבוע פיצויים במקרים של תאונות דרכים בהן יכולתו של הנפגע לתבוע פיצויים מוגבלת. בית המשפט מכיר בזכותם העצמאית של התלויים, להבדיל מזכותו של המנוח, לקבל תמיכה כספית. במקרה זה, זכויות התלויים מנותחות על פני שלוש תקופות: לפני, במהלך ואחרי תיקון לחוק. לפני התיקון יכלו התלויים לתבוע פיצויים מכוח הדין הכללי, והמנוחה, שהייתה נפגעת במקרה זה, הייתה זכאית לתבוע גם את הנהגת, קרנית, שכן החוק ראה בה אחראית לנזקים. עם זאת, התיקון מסבך את המצב בכך שהוא מציג מצבים שבהם הנפגעים אינם זכאים לפיצוי, כולל נהיגה ללא ביטוח. מאחר שהתאונה נכנסה לקטגוריה זו, היא הותירה את המנוח ללא זכות תביעה. השאלה המרכזית היא האם התיקון שולל רטרואקטיבית את זכויות התלויים. בית המשפט מגיע למסקנה שלא. התיקון אמנם שולל במפורש את זכותו של הנפטר, אך אינו שולל במפורש את זכויות התלויים, ואין כל אינדיקציה לכך שהמחוקק התכוון לכך במשתמע. בית המשפט מפרש את התיקון כשמירה על זכויות התלויים, בהתחשב בתכלית החוק והתיקון, ומגיע למסקנה כי עילת התביעה של התלויים נגד קרנית עומדת בעינה. לסיכום, פסק הדין מדגיש כי לתלויים יש זכות עצמאית לפיצויים, ואף שהתיקון שולל בדיעבד את זכותו של המנוח, הוא אינו שולל את זכויות התלויים. לפיכך, קרנית חייבת לפצות את התלויים בנפגע.