עת"מ 1080/07

תקציר

העותרים ביקשו לערער על החלטה מנהלית של המשיבים לדחות את בקשתם לרישיון ישיבה בישראל. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותרים התמהמהו בהגשת הערעור, וכי שיהוי זה אינו מוצדק. בית המשפט שקל את שלושת המבחנים לחביון: התנהגותם הסובייקטיבית של העותרים; התוצאות האובייקטיביות של העיכוב; ועד כמה קבלת המעשה המינהלי הפגום תפגע בשלטון החוק. נקבע כי התנהלות העותרים מעידה על שיהוי ממושך בגישתם, וכי המציאות בשטח השתנתה בתקופה זו. זאת ועוד, העתירה נעדרה כל שחר, ולא טענה לחוקיות הפעולה המינהלית, אלא התמקדה באי הפעלת סמכות החוק על ידי המשיבים. בית המשפט הגיע למסקנה כי השיהוי הניכר של העותרים מעיד על ויתור על זכותם לערער, וכי יש לדחות את העתירה על יסוד שיהוי בלתי מוצדק זה. בפסק הדין הודגש כי דחייה זו לא מנעה מהעותרים להגיש בקשה נוספת למשרד הפנים. לפיכך, העתירה נדחתה.