ע"א 2104/04

תקציר

הערעור והערעור שכנגד עוסקים בתביעת נזיקין שהגיש המערער, שנפגע בשנת 1992 במהלך טיול אופנוע משותף עם המשיב בסיני, מצרים. בית משפט קמא קבע כי המשיב התרשל בכך שלא דאג לשלומה של המערערת, ופסק למערערת פיצויים בסך 146,000 ₪ לאחר שניכתה 30% בגין רשלנותה התורמת. המערערת ערערה על פסק הדין וטענה לדחיית בקשתה להארכת המועד להגשת סיכומים, לקביעת אחריות ורשלנות תורמת ולגובה הנזקים. היא גם ערערה על שלילת העניין והקשר המשפטי על ידי בית המשפט. המשיב הגיש ערעור נגדי, בטענה כי יש להחיל את הדין המצרי, וכי גרסתו של המערער לאירועים אינה אמינה. בנוסף, הוא חלק על ממצאי הרשלנות והרשלנות התורמת, כמו גם על הנזקים שנפסקו. ערכאת הערעור לא מצאה עילה להתערב בקביעות המהימנות של בית משפט קמא, וקיבלה את גרסת המערער לאירועים. בית המשפט אישר גם את קביעת רשלנות המשיב, אך הגדיל את רשלנותו התורמת של המערער ל-45%, וקבע כי הדין הישראלי חל. באשר לשיהוי בהגשת התביעה, הסכים בית המשפט עם המערער כי המשיב לא הוכיח כל שינוי במצבו, ועל כן לא ניתן לדחות את התביעה בעילות אלה. עם זאת, בית המשפט אישר את שלילת הריבית ממועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה, אך פסק הפרשי הצמדה ממועד התאונה. בית המשפט אישר גם את קביעותיו של בית משפט קמא בעניין נכותו ונכותו התפקודית של המערער, וכן את פסיקתו בעניין הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בסופו של דבר, דחתה ערכאת הערעור הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ואישרה את פסק דינו של בית משפט קמא תוך שינוי קל בפסיקת הריבית.