ע"א 251/62

תקציר

המשיב הגיש שתי תביעות נגד המערערת אשר אוחדו. התביעה הראשונה ביקשה לחייב את המערערת לשלם למשיב את הסכום של 11,308.42 לירות, שהאחרון הוציא ליישוב תביעות ביטוח בשם הראשונה. המערערת הודתה בתשלומים, אך טענה כי הסכום נזקף לחשבונו של המשיב אשר נוהל באמצעות סוכנות ביטוח, בהתאם להסכמתם. עוד טענה המערערת מנגד כי המשיב חייב להם למעלה מ-10,000 לירות לאחר שהביא בחשבון את התשלומים. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה כי חשבונו של המשיב זוכה, אך הורה למערערת לשלם את הסכום הנדון, שכן ההגנה לא הוכיחה די הצורך כי החשבון הראה יתרה לטובתם. המערער ערער על החלטה זו. בית המשפט העליון קבע, כי שופט המחוזי טעה בפרשנות ההגנה של המערער, אשר די היה בטענה כי חשבונו של המשיב זוכה ללא תלות בטענות נוספות על כך שהחשבון מראה יתרה לטובת המערער. השופט גם שגה בכך שחייב את המערערים להוכיח את תביעתם שכנגד, שכן התובע הוא זה שצריך להוכיח את טענותיהם. די היה בטענת ההגנה כי החשבון זוכה על פי הסכם כדי לדחות את התביעה. בנוסף, מצא בית המשפט כי חשבונו של המשיב ומעמדו אינם רלוונטיים למקרה הנדון, ודי היה בטענת המערער כי המשיב חייב להם כספים כדי לדחות את התביעה מבלי לדרוש הוכחת יתרת החשבון. לבסוף, בסוגיית ההוצאות, קבע בית המשפט כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, אין לשלול מהצד הזוכה את הוצאותיהם, והורה למשיב לשלם למערער הוצאות הן בגין הערעור והן בגין ההליך בבית המשפט המחוזי.