ע"א 463/18

תקציר

המקרה עוסק בקיבוץ חפציבה ובקיבוץ בית אלפא, שני קיבוצים שיתופיים שהוקמו בשנת 1922, אשר טענו לזכויות קניין על שטחי הקרקע המקוריים שלהם מעבר לחוזי החכירה החקלאיים הסטנדרטיים שהוגדרו על ידי מועצת מקרקעי ישראל ורשות מקרקעי ישראל. מבחינה משפטית, הם טענו לזכויות הדומות לבעלות בהתבסס על תקדים שנקבע בפסיקה קודמת של בית המשפט, בעוד שעובדתית טענו למימון חלקי של רכישת הקרקע באמצעות תרומות של הקהילות המייסדות שלהם. בית משפט קמא דחה את טענותיהם בשל התיישנותן של טענות אלה והיעדר ראיות התומכות בתפקיד מימון ייחודי מעבר להקמת הקהילות על הקרקע. בערעור, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, התברר כי אין בסיס עובדתי או משפטי מספיק לביטול פסק הדין, מה שהוביל לכך שהמערערים משכו את ערעורם. בית המשפט הרחיב כי חריגים לתנאי החכירה הסטנדרטיים מוגדרים באופן צר, נשענים על טענות ייחודיות ולא על טיעונים כלל-סקטוריאליים, ויש לתמוך אותם בזכויות משפטיות תקפות, ולא רק בטענות היסטוריות או מוסריות. הכרה בחריגים כאלה צריכה להיות נדירה, שמירה על מדיניות קרקע אחידה והוגנת היא בעלת חשיבות עליונה. בית המשפט שב והדגיש את חשיבותם ההיסטורית של הקיבוצים, אך הדגיש כי כל זכות חריגה חייבת לעלות בקנה אחד עם אמות מידה משפטיות ולא ניתן להצדיק אותה רק על סמך תרומות היסטוריות, המוכרות בנרטיבים לאומיים. בסופו של דבר נדחה הערעור ללא הוצאות נוספות.