דנ"פ 1423/11

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לעתירה לדיון נוסף בפסק דין קודם הנוגע לספירת תקופת פסילת רישיון נהיגה. פסק הדין הראשוני, שנקבע בדעת רוב על ידי השופטים א' חיות וא' פוגלמן, דחה את בקשת העותר לגופה, בעוד השופט א' רובינשטיין התנגד. העתירה התמקדה בפרשנות תקנות התעבורה ובספירת תקופות מרובות של פסילת רישיון. תקופת הפסילה הראשונה של העותר נקבעה להסתיים ביום 2.1.2010, אולם לפני מועד זה נגזר עליו תקופת פסילה נוספת. השאלה הייתה האם התקופה השנייה צריכה להתחיל מתום התקופה הראשונה או ממועד הפקדת רישיונו של העותר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. השופט רובינשטיין קבע כי יש לחשב את התקופה השנייה במצטבר מתום התקופה הראשונה, ואילו השופטים חיות ופוגלמן פירשו את התקנות באופן שונה, וחייבו את העותר לקיים את הוראות הפיקדון ולספור את התקופה השנייה ממועד הפקדת הרישיון. לטענתם, התקנות מטילות על העותר חובה מתמשכת להפקיד את רישיונו בבית המשפט המורה על פסילה, שלא בוטלה על ידי הפקדתו בבית משפט אחר בגין עבירה קודמת. דעת הרוב קבעה כי היה על העותר להפקיד פיקדון חלופי, ותקופת הפסילה השנייה תחל ממועד זה. העותר ביקש דיון נוסף, אך נדחה. בית המשפט קבע כי פסק הדין לא יצר תקדים חדש אלא פיתח פסיקה קיימת ולכן אינו מצדיק דיון נוסף. עוד צוין כי פסק הדין אינו סותר פסיקה קודמת במקרה אחר, שכן לאותו מקרה היו נסיבות ייחודיות. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי התקנות המדוברות טעונות הבהרה והפציר במחוקק המשנה לפעול בהתאם. העתירה לדיון נוסף נדחתה, ופסק הדין הראשוני עמד בעינו, יחד עם הבקשה המצורפת לעיכוב ביצוע עונש הפסילה של העותר.