ע"פ 1695/22

תקציר

במקרה הנדון, החליט ערכאת הערעור לקבל את הערעור על הקלה בעונשים שהוטלו על שני משיבים המעורבים בעבירות נשק, נוכח חומרתן של עבירות אלה ומסוכנותן לשלום הציבור. בדרך כלל, ערכאת ערעור נמנעת מלשנות עונשים אלא אם קיימת חריגה משמעותית מהמקובל במקרים דומים או שנפלה טעות מהותית. עם זאת, מקרה זה הצדיק התערבות בשל הקלות דעתו של בית משפט קמא. המגמה העקבית בפרקטיקה המשפטית מדגישה החמרת הענישה בעבירות נשק כדי להרתיע מפני עבירות מסוג זה, עמדה המתחזקת בתיקון 140 לחוק העונשין, הקובע עונשי מינימום בעבירות אלה. למרות שתיקון 140 לא חל ישירות במקרה זה, טענה המדינה כי עקרונותיו צריכים להשפיע על התוצאה. לגבי המשיב מס' 1, שהודה בהבאת נשק אוטומטי לזירה, החמיר בית המשפט את עונשו ל-22 חודשים, בהתחשב בהודאתו באשמה, גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי קודם. כמו כן, על המשיב מס' 2 נגזרו עונשים מתוקנים של 22 חודשי מאסר, שכן מעשיו – החזקת הנשק באופן חשוד, הפרעה לשוטר והיותו בעל עבר פלילי רלוונטי – הצדיקו החמרה משמעותית. למרות ההקלה שהפגינה הערכאה הנמוכה יותר, הותאמו עונשי שני המשיבים כך שישקפו עונש הולם יותר לעבירותיהם. ההחלטה נתמכה על ידי השופטים ד' ברק-ארז וא' ברון, כאשר השופט א' גרוסקופף נתן את פסק הדין.