עע"מ 146/04

תקציר

הערר מתייחס לסמכותה של ועדה מקומית להטיל ארנונה כללית על נכסים שבניהולה ולמגבלות החלות על הטלת ארנונה כאמור. המערערים הם תושבי מושב משמר השבעה ובעלי משרדים ומחסנים במקום. עד שנת 2002 שילמו מיסים למועצה האזורית עמק לוד. באותה שנה הטילו הן המועצה והן הוועדה המקומית מיסים, והתוצאה הייתה עלייה כוללת של 43% לעומת שנת 2001. המערערים טענו כי הטלת מסים אלה אינה חוקית, שכן היא חרגה משיעור העלייה המרבי המותר בחוק ללא אישור. עוד טענו כי לוועדה המקומית אין סמכות להטיל מסים. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה, והוביל את המערערים לערער. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם יש לפרש את החוק הרלוונטי כמגביל את שיעור העלאת המס על ידי כל רשות בנפרד או את שיעור העלייה המצרפי על ידי שתיהן. בית המשפט קבע כי לוועדה המקומית סמכות להטיל מסים, וכי ההעלאה אינה מנוגדת לחוק. המסים שהטילה הוועדה המקומית בשנת 2002 נחשבו לראשונה כמוטלים ולכן אינם כפופים למגבלה על העלאת התעריף. יתר על כן, החוק הרלוונטי הגביל את שיעור עליית המסים על ידי רשות מסוימת משנה לשנה, ולא התייחס לשיעור העלייה המצרפי של מספר רשויות. לפיכך דחה בית המשפט את הערעור והורה למערערים (למעט ארבעה שחזרו בהם) לשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.