ע"א 5234/13

תקציר

במקרה הנוגע לערעורו של קרסנטי, דחה בית המשפט את הערעור, בקובעו כי כיום אין לקרסנטי זכויות קנייניות בנכס שבמחלוקת. גם אם נניח כי בתחילה היו לה זכויות מכוח "פסק דין שיתוף" בעת רכישת הנכס בשנות השישים, זכויות אלה בוטלו כאשר הנכס הועבר לבנה יובל בשנת 1994, בידיעתה ובהסכמתה. הדבר נתמך בראיות ובעדויות המצביעות על מודעותה לעסקאות הנדל"ן, כולל המכירה שלאחר מכן לבתה וחתנה, בני הזוג פחימה. בית המשפט מצא כי העברת הרכוש בשנת 1994 נעשתה במכוון כדי לתמוך בחזרתו של בנה ובעסקיו בישראל. היא הפריכה את טענותיה של קרסנטי על בורותה בנוגע לעסקאות אלה, וציינה את מעורבותה הישירה בענייני המשפחה. יתר על כן, טענותיה המשפטיות לדיירות מוגנת לפי חוקים שונים נדחו, שכן היא לא עמדה בתנאים הנדרשים. גם עתירתה לביטול הליכי פשיטת הרגל נגד בני הזוג פחימה בעילה של חוסר תום לב נדחתה, כאשר פסק הדין ציין את מודעותה לעסקאות ואת היעדר הראיות נגד התנהלותם הנוכחית של בני הזוג. בית המשפט לא ראה עילה להיעתר לטענותיה הפרוצדורליות המאוחרות או לצדדים חדשים להליך, שכן אלה לא עמדו באמות מידה משפטיות לדיון. למרות שהכיר בנסיבותיו האישיות הקשות של קרסנטי, בית המשפט ניסה בהרחבה לתווך לפתרון בדרכי שלום, שבסופו של דבר נכשל. לפיכך, היה על בית המשפט להכריע בעניין באופן משפטי, תוך שמירה על עמדתו הפחותה של קרסנטי. בהתחשב במצבה, לא הוטלו עליה הוצאות משפט.