ע"פ 557/71

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שעסק בהסגרתו של מבוקש באוסטריה בגין פשעים שבוצעו בין השנים 1962 ל-1964. המערער טען כי הסגרתו תפגע בזכויותיו, שכן העבירות בוצעו לפני כניסתו לתוקף של הסכם ההסגרה בין ישראל לאוסטריה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה טענה זו בקובעו כי אמנות הסגרה חלות בדרך כלל רטרואקטיבית, אלא אם נאמר במפורש אחרת. המשפט הבינלאומי ופסקי דין קודמים תומכים בפרשנות זו. שנית, ההגנה טענה כי חוק אמנסטי משנת 1967 אוסר על הליכי הסגרה. בית המשפט חלק על כך, והסביר כי חוק ההסגרה הוא חוק מיוחד הגובר על חוק החנינה הכללי. חוק החנינה חל רק בתוך גבולות ישראל ואינו חל על חנינות הניתנות במדינות אחרות. מאחר שהמערער לא קיבל חנינה באוסטריה, חוק החנינה לא פסל את בקשת ההסגרה. לבסוף, טענה ההגנה כי הראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי לא אומתו כראוי, שכן העדויות מאוסטריה ניתנו ללא שבועה. בית המשפט העליון דחה טענה זו וציין כי על פי אמנות ההסגרה הרלוונטיות, לרבות האמנה האירופית בדבר הסגרה, דיני המדינה המתבקשת – במקרה זה, ישראל – חלים על הליכי ההסגרה. ומאחר שהסתייגותה של ישראל לאמנה האירופית מקבלת ראיות בכתב שניתנו ללא שבועה, ראה בית הדין את הראיות כקבילות. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי המערער בר הסגרה ודחה את הערעור, תוך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי.