בג"צ 6497/22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה על הסף מבלי לשמוע כלל את המשיבים, דבר העולה בקנה אחד עם הכלל המושרש כי בג"ץ אינו פועל כבית דין לערעורים על החלטות בית הדין לעבודה. טענות העותר מתמקדות בתקופת ההתיישנות על טענותיו, אשר לטענת בתי המשפט מתייחסות לנסיבות פרטניות ולא לעקרונות משפטיים מבוססים. בתי המשפט שקלו בכובד ראש את טענות העותרת ומצאו כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטות בתי הדין לעבודה בנוגע להחלת חוק ההתיישנות. לדעת בתי המשפט, טענות העותר התעוררו בעת הנפקת פוליסות הביטוח, ואין בהן כדי לקבוע כי חברת הביטוח פעלה בניגוד לתנאי הפוליסות. תחת זאת, נראה כי מחלוקת העותר היא עם הבקשות וההסכמות הפרטניות שנעשו בעת ההנפקה. בתי המשפט גם לא מצאו עילה להתערב בהחלטות בתי הדין לעבודה בנוגע לגביית דמי ביטוח והחלת הרכיב התת-שנתי. ככלל, רואים בעתירה ערעור גרידא על החלטות הערכאות הקודמות, אשר מותירות בצדק לשיקול דעתם של בתי הדין לעבודה, ולפיכך בג"ץ דוחה את העתירה ומורה לעותר לשלם אגרת בית משפט בסך 3,000 ₪ לאוצר המדינה.