רע"א 4474/20

תקציר

הערעור מתייחס למקרה של שני אירועים נפרדים שגרמו לנזק אחד. האירוע הראשון היה תאונת דרכים, שחברת ביטוח הייתה אחראית לה מכוח משטר האחריות המוחלטת של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והאירוע השני היה תקיפת המנוח, שהיוותה עוולה לפי פקודת הנזיקין. המערערת, עזבונו של המנוח, תבעה תחילה הן את חברת הביטוח והן את התוקף (המשיב) בגין נזקים. עם זאת, במהלך ההליכים בבית משפט השלום הגיעה המערערת להסכם פשרה עם חברת הביטוח, והותירה רק את התביעה נגד המשיב להכרעה. בית משפט השלום קבע, כי סך נזקו של המערער, לאחר ניכויים, עמד על 216,000 ₪, מתוכם חלקו של המשיב היה 108,000 ₪. סכום זה חושב על בסיס ההנחה כי חברת הביטוח, אשר התקשרה עם המערערת בהסכם פשרה, אחראית ליתרת 108,000 השקלים. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי הייתה כיצד השפיע הסכם הפשרה עם חברת הביטוח על הסכום שעל המשיב לשלם. בית המשפט המחוזי קבע בדעת רוב כי על המשיב לשלם רק את יתרת הסכום הדרוש כדי להגיע למלוא הפיצוי שקבע בית משפט השלום, קרי 24,000 ₪, כדי שלא לאפשר למערערת לקבל יותר מסך נזקיה. דעת המיעוט קבעה כי על המשיב לשלם 108,000 ₪, שהם הנזק שגרם, ללא קשר להסכם הפשרה. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם חוות דעתו של השופט עמית, קבע כי על המשיב לשלם פיצוי בסך 108,000 ₪. בית המשפט הבחין בין נזקו של אדם לבין הפיצוי לו הוא זכאי, וציין כי תקרת הפיצויים לפי חוק הפיצויים חלה על האחרון ולא על הראשון. לפיכך, חיוב המשיב לשלם 108,000 ₪ – הנזק שגרם – לא יביא לכך שהמערער יקבל יותר מסך נזקם. השופט עמית הוסיף והסביר כי הסכם פשרה בין נפגע לנתבע אחד מוציא בדרך כלל את אותו נתבע מההליך, מבלי לפגוע באחריותם של יתר הנתבעים. אחריותם של יתר הנתבעים מוגבלת לחלקם באחריות לאירוע הנזק. עיקרון זה חל גם אם הנתבע המיישב שילם יותר או פחות מחלקו בנזק במסגרת הסכם הפשרה. השופט עמית התייחס גם לחלוקת הנזק בין הנתבעים החייבים לפי חוק הפיצויים לבין החייבים לפי פקודת הנזיקין, וציין כי משטר האחריות המוחלטת של הראשונים עשוי לדרוש חישובים נפרדים כדי להבטיח שלא תהיה חריגה מתקרת הפיצוי. השופטים וילנר ומינץ הסכימו עם התוצאה אליה הגיע השופט עמית, אך הביעו הסתייגות מנימוקיו. השופט וילנר הדגיש כי הכלל המונע מנפגע לקבל פיצוי מעבר לסך הנזק חל רק על נזק בר פיצוי, שעשוי להיות נמוך מהנזק העובדתי בפועל. לדברי השופט וילנר, יש לראות בהסכם הפשרה תשלום עודף על ידי חברת הביטוח כנופל מחוץ למסגרת הנזק בר הפיצוי. השופט מינץ השווה את התשלום העודף לגמלה מצד שלישי, שאין בה כדי להפחית את הפיצוי המתקבל מאדם שאינו מזיק. לסיכום, קיבל בית המשפט העליון את הערעור בחלקו, והורה למשיב לשלם פיצוי בסך 108,000 ₪, לצד 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דינו של המערער.