ע"א 5793/96

תקציר

במחלוקת על הזכויות בדירה, הפך בית המשפט העליון החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בכך שצידד במערערים, שהם אחים המתנגדים לרישום זכויות השכירות של אמם. בתחילה, בשנת 1950, נרשמו הן המשיב והן אמם המנוחה כשוכרים לדירה בהסכם שכירות עם חברת בנייה. עם זאת, בשטר הסופי שהוגש לרישום המקרקעין הושמט שמה של האם, והמשיבה נרשמה כבעלת הנכס כולו, לכאורה בשל היעדרותה במהלך ההליך. האחים, שעמדו על זכויותיהם כיורשים, טענו כי הרישום היה שגוי, וחוזקו במסמכים המראים את טענתה העקבית של האם למחצית מהחוזה, הנתמכת בעדויות עדים ובהתכתבויות של החברה בהן הודתה בטעות. בית המשפט העליון מצא כי הרישום שגוי ואינו משקף את ההסכם האמיתי, ולא ראה כל ראיה לביסוס טענותיו הסותרות של המשיב כי האם נעדרה כספי רכישה. כמו כן, התייחס בית המשפט לשיהוי בהליכים המשפטיים, ודחה את השיהוי בשל היעדר ראיות המצביעות על כך שהאם ויתרה מרצון על זכויותיה או כי השיהוי פגע במשיב. לפיכך, הורה בית המשפט העליון על תיקון הרישום והעניק למערערים זכויות במחצית הנכס, והחזיר את הסוגיות הקשורות לדיון נוסף, כאשר המשיב יישא בהוצאות המשפט של המערערים.