ס"ע 47307-05-12

תקציר

התיק נסוב סביב השאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע, שהחזיק ב-24% מהון המניות בחברה הנתבעת, לבין החברה עצמה. התובע, יחד עם שני נתבעים נוספים, היו בעלי מניות ובעלי שליטה בחברה. בשנת 2010 מכר התובע את מניותיו בחברה לאחד מבעלי המניות האחרים והפסיק לעבוד בה. עם זאת, התובע טען כי בנוסף להיותו בעל מניות, מתקיימים גם יחסי עובד-מעביד, ועתר לבית המשפט בדרישה לחייב את החברה לשלם לו פיצויי פיטורים, הפרשי שכר ופיצויים בגין עוגמת נפש. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מחוסר סמכות, שכן התובע היה בעל מניות ובעל שליטה, ולא עובד. השופט הסכים עם הנתבעים ודחה את התביעה מחוסר סמכות עניינית. השופט קבע כי למרות עבודתו של התובע בחברה, תפקידו כמנהל וכבעל שליטה אינו ניתן להפרדה. זאת ועוד, שכרו של התובע לא נקבע על פי העבודה שביצע, אלא נקבע ונקבע על ידי השותפים, לרבות התובע עצמו. כך, לא התקיימו יחסי עובד מעביד, ותביעת התובעת לתשלומים הקשורים לעבודה נכשלה. בנוסף, ציינה השופטת כי החלטת התובע להוציא תלושי שכר ולדווח לרשויות המס כשכיר נבעה משיקולי מס אישיים, ולא העידה על יחסי עובד מעביד. התובע חויב לשלם לנתבעים 500 ₪ הוצאות משפט ו-2,500 ₪ שכר טרחת עורך דין, בתוספת ריבית, אם לא ישולמו תוך 30 יום. השופטת סיכמה בהדגשה כי התובעת לא הצליחה להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד, מה שהוביל לדחיית התביעה, והעניקה לצדדים זכות ערעור על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.