ת"א 5709-12-12

תקציר

המקרה סובב סביב נערה בת 14, אימאן אל-חמץ, שנורתה למוות מירי צה"ל בשנת 2004 בסמוך למוצב ברצועת עזה. יורשיו של אל-חמץ הגישו תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, בטענה כי התנהלות החיילים הייתה רשלנית ומנוגדת להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. לטענת התובעים, הילדה הייתה בדרכה לבית הספר ולא סיכנה איש, אך החיילים המשיכו לירות לעברה גם לאחר שנפצעה ולא העניקו לה טיפול רפואי. עוד טענו כי היעדר גידור ושילוט המזהירים אזרחים להתרחק מהמוצב מהווה רשלנות מצד המדינה. בתגובה טענה המדינה כי האירוע התרחש על רקע האינתיפאדה השנייה, תוך סיכון משמעותי לחיי החיילים. לטענתם, הימצאותה של הנערה בסמוך למוצב הייתה חלק מפעילות טרור עוינת וכי תגובת החיילים הייתה פעולת מלחמה לגיטימית. כמו כן, המדינה הכחישה כי המנוחה התקרבה לעמדה בטעות, וטענה כי מסלול הנסיעה שלה הוביל אותה במכוון לעמדה וכי היא מהווה איום על החיילים. בית המשפט בחן את האירוע, בהתחשב בתקשורת בתוך המערך הצבאי במהלך האירוע ובטופוגרפיה של האזור. נמצא כי הנערה התקרבה במכוון לעמדה וכי נוכחותה שם נועדה למטרות עוינות, דבר שהצדיק את תפיסת החיילים כאיום. לפיכך, הגדיר בית המשפט את האירוע כ"מעשה מלחמה", אשר על פי חוק הנזיקין האזרחיים פוטר את המדינה מאחריות בנזיקין. עם זאת, בית המשפט קבע גם כי התנהלות החיילים אינה סבירה ואינה חוקית. היא התרשלה בכך שחיילי התצפית לא הבחינו בנערה קודם לכן, והירי בנערה לאחר מכן ו"אימות ההריגה" על ידי מפקד הפלוגה היו בלתי מידתיים ואינם עולים בקנה אחד עם הוראות הפתיחה באש, דיני הרשלנות והמשפט ההומניטארי הבינלאומי. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי כישלונם של החיילים לאתר את התקרבותה של הנערה בזמן – ולא את אימות ההריגה או היעדר טיפול רפואי – היה הגורם העיקרי למותה. בסופו של דבר, תביעת הנזיקין נדחתה, שכן האירוע הוגדר כמעשה מלחמה, אך בית המשפט לא פסק הוצאות משפט למדינה. השופט הביע תנחומים כנים למשפחת המנוח.