עמ"נ 6209-08-22

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנות חוק הכניסה לישראל והתנהלות הרשויות כלפי עובדי בניין זרים. החוק מעניק לשר הפנים שיקול דעת להאריך רישיונות ביקור לעובדים זרים בתנאים מסוימים. המערערים טוענים כי יש לפרש את החוק כך ששהייה ממושכת משמעה מעמד קבע, בעוד המדינה גורסת כי לשונו הברורה של החוק ותכליתו אינן תומכות בפרשנות זו. בית המשפט מסכים עם עמדת המדינה, ומציין כי החוק מתכוון לאשרות לתקופה קצובה עם הארכות כחריגים. באשר להתנהלות המדינה, טוענים המערערים כי לא נערכו בדיקות פרטניות להארכת אשרות, מה שהופך את ההארכות לבלתי חוקיות. בית הדין קובע כי בעוד ששומות פרטניות נדרשו על פי חוק, ההארכות שניתנו לפועלי בניין לא התבססו אך ורק על בקשת המעסיק והותנו במגורים ובתעסוקה חוקיים. בית הדין מדגיש כי מדובר בהיתרי עבודה זמניים וכי העובדים היו מודעים לכך. כמו כן, בית הדין מציין כי הארכות ניתנו על בסיס נסיבות חריגות בענף הבנייה וכי העובדים לא העלו כל טענה במהלך ההארכה. בשל מצב חירום ותקופות השהייה הארוכות ששהו המערערים בישראל, בית המשפט מאפשר למערערים ולאחרים הנמצאים במצב דומה לעזוב את הארץ עד ליום 1.6.2024, למרות שדחה את ערעורם. פסק הדין מדגיש את הצורך בחוק הגירה מקיף וקורא למחוקק להתייחס לסוגיות שהועלו בתיקים.