תמ"ש 6099-06-20

תקציר

התובעים, בני זוג, שילמו 660,000 ₪ עבור רכישת דירת בתם וחתנם, ובסך הכל תרמו מכספם 687,203 ₪ לאחר שהביאו בחשבון תשלום נוסף למתווך. בעוד הנתבע טען כי מדובר במתנה, בית המשפט קבע כי מדובר בהלוואה. הסכום היה אמור להיות משולם באמצעות דמי שכירות שנגבו מהדיירים, כאשר התובעים והנתבעים הסכימו כי דמי השכירות ישולמו לתובעים. טענת התובעים כי מדובר בהלוואה נתמכה בהתנהלות הצדדים בפועל, שכן בהסכם השכירות נקבע כי המחאות דמי השכירות יימסרו לתובעים, והנתבעים לא התנגדו להסדר זה. זאת ועוד, גרסת התובעים לאירועים נמצאה אמינה יותר, מה גם שהנתבעים סמכו על התובעים בסכומי כסף גדולים ללא הסכם בכתב. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי כספי דמי השכירות שולמו לתובעים מטעמי נוחות, וקבע כי בנם של הנתבעים, שניהל את השכרת הדירה, יכול היה להתמודד בקלות עם גביית דמי השכירות אלמלא הסכם ההלוואה. בנוסף, בית המשפט מצא כי הקלטה שהגיש הנתבע כראיה הייתה באיכות ירודה ואינה תומכת בטענתו. בסיכומו של דבר, הראיות הראו כי כספי התובעים ניתנו כהלוואה, שהנתבעים היו אמורים לפרוע עם דמי השכירות. לפיכך פסק בית המשפט לטובת התובעים והורה לנתבעים לשלם את יתרת הסכום בסך 594,803 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.