עת"מ 3577-06-11

תקציר

השופט קבע כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי ניכר מצד העותרים בהגשת תביעתם. העותרים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לשיהוי הממושך בנקיטת ההליכים המשפטיים – כ-15 שנה לאחר אישור תכנית הפיתוח (תר"מ) שהשפיע עליהם ישירות. השופט הדגיש את חשיבות העמידה בלוחות הזמנים בעניינים מנהליים ואת הצורך לכבד את הסתמכותם של צדדים שלישיים על רישומים רשמיים, במיוחד בתיקי תכנון ובניה. בנוסף, קבע השופט כי טענות העותרים בדבר בורותם בנוגע לתר"מ אינן אמינות, שכן הראיות הראו כי הכירו בקיומה של התכנית בהסכם שכירות שנחתם בשנת 2000. יתר על כן, השופט קבע כי העתירה נעדרת שחר. הם אישרו את הליך קבלת ההחלטות המינהליות ומצאו כי העותרים הסכימו לשינויים אפשריים בגודל ובגבולות החלקה המוחכרת שלהם בהסכם החכירה המקורי משנת 1980. העותרים היו מודעים לכך שתהליך הפרצלציה עלול לגרור שינויים ולמעשה נהנו מהגדלת שטח חלקתם בשנים קודמות. עוד ציינה השופטת כי העותרים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהתר"מ אינה משקפת את המצב בפועל בשטח. ככלל, השופט סבר כי פעולות המינהל ראויות וחוקיות, ללא כל אינדיקציה לחוסר סבירות או פגמים משמעותיים המצדיקים התערבות שיפוטית. מלבד השיהוי נדחתה גם העתירה לגופה, והעותרים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים.