בש"א 7875/96

תקציר

במחלוקת משפטית הנוגעת למימון ערבות בנקאית במכירת דירה, ביקשו המשיבים מהמבקש שיפוי בגין כספים ששולמו במסגרת הסכם לכיסוי הוצאות הערבות הבנקאית של המבקש. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, תוך שהוא מפרש את חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974, כך שהמוכר מחויב לממן את הערבות הבנקאית מבלי להעביר נטל זה אל הקונה. המבקש ערער על החלטה זו, והוביל לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לערעור. בית המשפט העליון הסכים לעיכוב ההליכים, וציין כי ייתכן שבית משפט קמא שגה בפרשנותו לחוק. בית המשפט קבע כי בעוד שמתן ערבות בנקאית הוא אכן חובה על המוכרים להבטיח השקעות קונים, מימונה של ערבות זו אינו נושא בהכרח את אותו אופי מחייב. בפסק הדין הודגש כי ניתן לנהל משא ומתן על מימון אלא אם כוונת המחוקק המפורשת קובעת אחרת, כל עוד מחיר הערבות נותר סביר ומתקיימים תנאי השוק. לאור ההשלכות הרחבות יותר של סוגיה זו בעסקאות נדל"ן, המליץ בית המשפט לזרז את הליך הערעור על מנת לפתור את חוסר הוודאות המשפטית המתמשכת בנוגע לאחריות המימון של ערבויות בנקאיות במכירת דירות.