עע"מ 3662/22

תקציר

בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערר, ואישר את ההיקף הצר של התערבות שיפוטית בהחלטות מוסדות תכנון כמו ועדת הערר. בית המשפט הדגיש כי התערבות מתבקשת רק במקרים של חריגה מנהלית, חוסר תום לב או החלטות בלתי סבירות, שאף אחת מהן לא הייתה קיימת במקרה זה. תמ"א 38, המציעה הטבות תכנוניות לחיזוקי מבנים, אינה זכאות אלא נתונה לשיקול דעתם של גופי התכנון, תוך שילוב שיקולים כגון השפעות תכנוניות, אדריכליות וסביבתיות. ועדת הערר, הפועלת ברמה גבוהה יותר מהוועדות המקומיות, הייתה מוצדקת בכך שדחתה את בקשת ההיתר של המערער על סמך קריטריונים מקצועיים, לרבות תכניות חניה בלתי ראויות ופגיעה באסתטיקה העירונית ובאיכות החיים. טענת המערערת בדבר מקומות חניה לא מוסדרים, נקודת מחלוקת מרכזית, נדחתה כחסרת בסיס, שכן החלטת הוועדה נתמכה בשיקולים תכנוניים תקפים מעבר לסוגיות חניה גרידא. על אף שהמערערת טענה לשאלה משפטית עקרונית הנוגעת למצב מקום החניה, לא עלה בטענות אלה כדי לבסס את היפוך ההחלטה. בית המשפט אישר כי לרשויות התכנון שיקול דעת בנוגע לאישורי היתרים בהתאם לצרכים תכנוניים כוללניים, לרבות פתרונות חניה. לבסוף, הערעור נדחה במלואו, והמערער חויב לשאת בהוצאות המשפט של ועדת הערר. השופטים ח' קבוב ור' רונן הסכימו עם פסק דינו של השופט ד' מינץ.