ת"א 1061/02

תקציר

התובעים תבעו את הבנק הנתבע להכריז על שטר המשכנתא כבטל, עליו חתמו לטובת הבנק בשנת 1997 להבטחת שתי הלוואות שניתנו לחתנו של התובע ולחברתו. לחילופין, ביקשו התובעים הצהרה כי הם זכאים להגנות הקבועות בחוק הגנת הדייר ובחוק ההוצאה לפועל, וביקשו לקבוע את גובה החוב. התובעים ביקשו גם פיצוי בגין עוגמת נפש. הבנק טען כי התובעים ידעו את תנאי שטר המשכנתא ואת מצבם הכלכלי של הלווים, וכי השטר נחתם לאחר משא ומתן ממושך בו השתתף עורך דינם של התובעים ונעשו שינויים לבקשתם. עוד טען הבנק כי התובעים היו מודעים לאי פירעון ההלוואות על ידי הלווים שנים לפני שהבנק ביקש לממש את המשכון. בית המשפט קבע כי טענות התובעים אינן תקפות, וכי הבנק לא הפר את חובת הגילוי כלפי התובעים. התובעים היו מעורבים במשא ומתן שהוביל לחתימה על שטר המכר, והבנק היה רשאי להסתמך על עורך דינם של התובעים שיסביר להם את תנאי השטר. בנוסף, התובעים לא הוכיחו כי הימנעותו של הבנק מגילוי מצבם הכלכלי של הלווים בעת חתימת השטר היוותה עניין מהותי, שכן התובעים לא הבהירו את מצבם של הלווים ולא הוכח כי ידיעת מצב זה הייתה מונעת מהם לחתום על שטר המכר. עוד קבע בית המשפט כי התובעים ידעו שההלוואות לא נפרעו שנים לפני שהבנק ביקש לממש את המשכון, ולכן נדחתה הטענה שהבנק לא הודיע להם. גם הטענה כי ההלוואות נפרעו נדחתה, שכן היא לא התבססה על ראיות כלשהן. גם טענת התובעים כי סעיפים מסוימים בשטר היוו "תנאים מפלים" בחוזה אחיד נדחתה, שכן השטר היה פרי משא ומתן ושינויים שהתבקשו על ידי התובעים, ולא יכול להיחשב כחוזה אחיד. לבסוף, קבע בית המשפט כי הוויתור על ההגנות לפי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל תקף, שכן התובעים היו מיוצגים על ידי עורך דין במהלך המשא ומתן, ולא הוכח כי לא הבינו את השלכות הוויתור. לפיכך נדחתה בקשת התובעים, והם חויבו לשלם את הוצאות הבנק ושכר טרחת עורך דין.