עמ"נ 21952-04-23

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב מחלוקת מס רכוש, כאשר המערערת, שהייתה המחזיקה הראשונה בנכס, ערערה על החלטת המשיבים וקבעה את חבותה בארנונה בשנת 2019. על פי פקודת העיריות, סעיפים 325 ו-326, החבות בארנונה נופלת על בעל הנכס או המחזיק, ובמקרה של שינוי שכירות יש למסור הודעה בכתב לעירייה. תפקידו של בית המשפט, במקרה דנן, הוא לקבוע האם צדקו המשיבים בהערכתם את חבות המס של המערערת. בית המשפט מקבל את קביעתה העובדתית של ועדת הערר לפיה לא נמסרה לעירייה הודעה על שינוי השכירות עד אוקטובר 2019. הדבר מוביל לשתי שאלות שנויות במחלוקת: ידיעתה הקונסטרוקטיבית של העירייה ושינוי בדיעבד של שם המחזיק. באשר לידיעה קונסטרוקטיבית, בית המשפט מבהיר כי על פי פסקי דין קודמים, אחריותו של המחזיק הרשום נפסקת רק כאשר לרשות הארנונה יש ידיעה בפועל על שינוי בשכירות, גם ללא הודעה פורמלית. בית המשפט מסכים עם קביעת ועדת הערר כי אין ראיות לידיעה ממשית וכי דו"ח גובה מס אינו יכול להיחשב תחליף להודעה. הסוגיה השנייה נוגעת לשינוי רטרואקטיבי של שם המחזיק; המערערת טוענת כי יש לראות בתצהיר חתום הודעה תקפה ומסתמכת על הלכת צביאל. אלא שבית המשפט מפרש את צביאל אחרת, ומבין שמשמעותו היא שגם השוכר וגם הבעלים אחראים לחוב. משכך, בית המשפט דוחה את הערעור אך קובע כי חבותה של המערערת היא שיורית, קרי על המשיבים לנסות תחילה לגבות מהדייר השני. בנוסף, בית המשפט אינו מחייב את המערערת בהוצאות, נוכח משיכת התביעה והשאלות שהועלו. ככלל, הערר נדחה, והחלטת העירייה עומדת בעינה, אך המשיבים מונחים לפעול לגבייה מהדייר השני בפני המערערת.