בג"צ 563/75

תקציר

בג"ץ הכריע בשתי עתירות, בג"ץ 563/75 ובג"ץ 566/75, שערערו על חוקיות החלטת ועדת הכספים בעניין מימון מפלגות, לעניין יחידת המימון ומועדי התשלום, בנימוק של חוסר סמכות וחוסר סבירות. בית המשפט דחה את שתי העתירות, בקובעו כי לוועדת הכספים סמכות לקבוע את יחידת המימון, והחלטתה אינה בלתי סבירה. בית המשפט קבע כי סמכותה של ועדת הכספים לקבוע את יחידת המימון מעוגנת בחוק, ולכן היא יכולה ליזום ולהכריע בנושא מבלי שיוגש על ידי הכנסת. די היה בהגדרת "יחידת מימון" בחוק כדי להקנות לוועדה את הסמכות לקבוע את סכומה, למרות הנוהג הפסול בדרך כלל של שימוש בסעיף הגדרות לצורך כך. עוד קבע בית המשפט כי הצמדת יחידת המימון למדד יוקר המחיה הייתה בסמכותה של הוועדה, שכן היא הבטיחה את שמירת ערכה הריאלי של היחידה, ולא העבירה את קביעת הסכום לגוף אחר. באשר לטענת חוסר הסבירות, ציין בית המשפט כי רק לעתים רחוקות יתערב בחקיקת משנה מטעמים אלה. העותרים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להראות כי הגדלת יחידת המימון הייתה בלתי סבירה, והשאלה אם על הצדדים לצמצם את הוצאותיהם הייתה נושא לדיון ציבורי ולא לבחינה משפטית. בית המשפט דחה גם את הטענות לפיהן הצמדת יחידת המימון למדד ותחולתה הרטרואקטיבית של ההחלטה אינן חוקיות. השופט ויתקון אמנם הסכים עם הדחייה, אך הדגיש את הצורך לאכוף בקפדנות את הדרישה לזכות עמידה במקרים כאלה, כדי למנוע מבית המשפט להיות מוצף בעתירות ולהפוך לפורום פוליטי. הוא ציין כי לעותרים במקרים אלה לא הייתה זכות עמידה, והיה מקום לדחות את הסוגיה בנימוקים אלה, ולא להיבחן לגופה.