ק"ג 66783-09-16

תקציר

התובע, שהיה ברשותו פוליסת ביטוח אובדן כושר עבודה אצל הנתבעת, טען כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא הפיצוי החודשי כאמור בפוליסה, בעקבות תאונה שאירעה בשנת 1998 והובילה לפיטוריו מהעבודה. הנתבעת טענה כי תביעת התובע נדחתה בזמן, שכן היא הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר שקמה עילת התביעה, ובכל מקרה קובעת הפוליסה כי הפיצוי החודשי יותאם ל-75% משכרו של התובע עם עזיבתו את עבודתו. בית המשפט הסכים עם עמדת הנתבעת, וקבע כי תביעת התובע לתשלום תגמולי ביטוח הוגשה שמונה שנים לאחר מכתבו של הנתבע המודיע לו על ההפחתה ל-75%, ולפיכך היא התיישנה. זאת ועוד, בית הדין פירש את הוראות הפוליסה כקובעות באופן חד משמעי כי הפיצוי יותאם ל-75% עם עזיבתו של התובע את העבודה. בית המשפט דחה גם את טענותיה האחרות של התובעת בדבר ניכוי 50% מהפיצוי החודשי לתקופה מסוימת וניכוי ריבית מהתשלומים החודשיים, וקבע כי התובעת חתמה על מכתב שחרור ביחס לתביעה הקודמת וכי הוראות הפוליסה מאפשרות זאת. עם זאת, בית המשפט בחר לפרט לגופן של טענות התובע כדי לספק הנמקה מקיפה. באשר לתביעה לתשלום 100% מהשכר, הגיע בית המשפט למסקנה כי תביעת הביטוח אירעה לאחר שהתובע עזב את מקום עבודתו, ומשכך, על פי הפוליסה, הותאם הפיצוי בצדק ל-75%. עוד קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח את טענתו כי הנתבע ניכה שלא כדין 50% מהפיצוי החודשי לתקופה של שנה, שכן לא הציג כל ראיה רפואית התומכת במצבו הנטען של נכות בתקופה זו. לבסוף, קבע בית המשפט כי הייתה הצדקה לנכות מהתשלומים החודשיים ריבית בשיעור של 2.5%, שכן שיעור זה אושר על ידי המפקח על הביטוח ובוצע על פי הוראה אחידה שניתנה לכל חברות הביטוח. לפיכך נדחתה תביעתו של התובע במלואה, והוא חויב לשלם לנתבע 20,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.