עמ"ש 1037/09

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהורה למערער לפנות את הדירה שחלק עם אשתו. בני הזוג נישאו בשנת 1985 וכעבור שנתיים רכשו דירה, שנרשמה רק על שם האישה. בשנת 1993 חתמו בני הזוג על הסכם ממון וגירושין, בו נקבע כי האישה תהיה הבעלים של הדירה במלואה והבעל יוותר על זכויותיו בה בתמורה לפטור מתשלום מזונות. במשך כ-12 שנים לאחר חתימת ההסכם, אף אחד מהצדדים לא נקט כל פעולה בעניין, והבעל המשיך להתגורר בדירה. בסופו של דבר הגישה האישה תביעת גירושין בשנת 2005 ובמקביל ביקשה את פינוי הבעל מהדירה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת האישה, וקבע כי הבעל פעל בחוסר תום לב ולא הצליח להוכיח את זכויותיו הקנייניות בדירה. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, וכי הרקע העובדתי והסכם הממון תומכים בתביעתו למחצית הזכויות בדירה. בנוסף, היה על בית המשפט להכיר בנטל ההוכחה המופחת לתביעת זכויות בדירת מגורים ולשקול את משך שהותו בדירה. המשיב, לעומת זאת, מסתמך על ממצאי בית המשפט המחוזי, תוך הדגשת תוקפו של הסכם הממון ורישום הדירה על שמה. השופטים, השופט שנלר, השופט ורדי והשופטת לבהר שרון, מסכימים עם המערער כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד בשל בחינה בלתי מספקת של הסוגיות. עם זאת, מאחר שהמערער אינו מעוניין לחזור לדירה ומוכן להסכים לצו מניעה קבוע, השופטים אינם רואים צורך במשפט חוזר. תחת זאת, הם מציעים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהותיר על כנו את צו הפינוי, בהינתן הסכמת המערער. עוד קובעים השופטים כי כל צד יישא בהוצאותיו במשפט ובערעור, ואילו פיקדונו של המערער יוחזר לו. המסקנה הסופית היא כי צו הפינוי עומד בעינו, ופסיקת בית המשפט המחוזי בהוצאות המשפט נותרת בעינה.